לכתב שלה המיוחד פלורה קולינס יש את התשובה שלה, לפחות - ויש יותר מהפתעה אחת ברשימה שלה.
2010 הייתה שנה פנטסטית לקולנוע - ועם כל כך הרבה ברירה, ביקשנו מפלורה קולינס לצמצם אותה לחמש עבורנו. הנה איך היא, לפחות, שידרה את זה.
1) הרשת החברתית - עם הדיאלוג המהודק והקאסט המוזר שלו, הסרט הזה הפך לחביב מיידי עליי. אהבתי איך התסריט של אהרון סורקין הפך סיפור שעשוי להיות משעמם וטכני לסיפור מפתה, מותח ואפילו סקסי. נשביתי לחלוטין בפעמיים שראיתי את זה, ואני בהחלט חושב שג'סי אייזנברג ראוי להנהון שלו באוסקר.
2) החיים בזמן מלחמה - כמו תמיד, הבמאי טוד סולונדז מעניק יצירת מופת של שנינות והומור שחור. בדומה ליצירותיו האחרות, החיים בזמן מלחמה מתעמק בנפש האדם, ומציג בפנינו מצבים שנראים מוזרים באופן מטריד אך אמיתיים מדי: בן צריך להתמודד מול אביו הפדופילי המורשע, ילד צעיר לומד סוד משפחתי מציק בעיצומו של מתכונן לבר המצווה שלו, ואישה רדופה אחר רוחו של החבר לשעבר שהתאבד בגלל ההתפרקות שלהם.
3) זכור אותי - למרות שהסיום היה גימיקי, ההשפעה הרגשית של הסרט הזה מכניסה אותו לראש שלי 5. הדמויות מלאות בגעגוע, אהבה וייאוש, ולעתים קרובות משיגות סיפוק בדרכים לא מוסריות. התפעלתי עד כמה הסיטואציות היו מציאותיות וכיצד היחסים בין הדמויות היו כה אמינים. איש אינו שחור או לבן, רע או מכוון היטב. כמו כן, רוברט פטינסון מתנתק מהפרסונה הערפדית שלו ומוכיח את הכישרון האמיתי שלו.
4) אי התריס - אני הייתי טראומה והתרגשתי בפעמיים שראיתי את הסרט הזה בגלל תחושת המתח והאימה העזה שלו. הפלאשבקים והפיתולים העלילתיים המורכבים המשיכו אותי לרתק, הישג נהדר לסרט ארוך. הסוף הותיר אותי מבועת ומצערת, והוכיח את הכישרון החוץ-מאזני של מרטין סקורסזה לתסיסה.
5) 127 שעות - נדהמתי מהכישרון של הבמאי דני בויל ליצור סרט מרגש מתוך סיפור שיכול היה להיות חסר דמיון וחסר תקווה. הייתי מחושבת בציפייה לכל אורך הדרך, ומשכתי, באופן פיגורטיבי, לפתח ורגשית למצב העגום והחרטה של ארון. הרגשתי מועצמת כשיצאתי מהתיאטרון, תחושה שלא קיבלתי מסרט מזה זמן רב.
