הנשיא אובמה: 'עלינו לשנות' לאחר הירי בבית הספר

הנשיא אובמה שוחח עם הקהילה האבלה של ניו-טאון, יחד עם האומה כולה, ואמר שעלינו לעשות יותר כדי לשמור על בטיחות ילדינו.

הנשיא ברק אובמה ביקר בישוב ניו-טאון שבקונטיקט ב -16 בדצמבר, שם הבטיח לבצע שינויים בארצנו לאחר ש -26 אנשים, בהם 20 ילדים, נהרגו באופן טרגי בירי המוני בבית הספר היסודי סנדי הוק ב -14 בדצמבר.

נשיא ארצות הברית פתח את נאומו המונומנטלי בכמה כתבי-קודש דתיים, ובקרוב הציע את אהבתו ותמיכתו לאלה שאיבדו אהוב ב -14 בדצמבר. ברק הסביר כי הוא יודע שהוא לא יכול להציע הרבה שימלא את החורים ב ליבם של אלה שאיבדו ילד, חבר, אחיינית, אחיין. במקום זאת, הוא נתן תקווה לשינוי.

דובר הנשיא במלואו:

תודה. (מחיאות כפיים) תודה, מושל. לכל המשפחות, המגיבות הראשונות, לקהילה של ניו-טאון, אנשי דת, אורחים - הכתוב אומר לנו: "… אל תאבדו לב. אם כי כלפי חוץ אנו מבזבזים … פנימה אנחנו מתחדשים מיום ליום. הצרות הקלילות והרגעיות שלנו משיגות עבורנו תהילה נצחית שגוברת בהרבה על כולם. אז אנו מתכוונים לא למראה, אלא למה שלא נראה, כיוון שנראה זמני, אבל מה שלא נראה הוא נצחי. אנו יודעים שאם האוהל הארצי בו אנו חיים נהרס, יש לנו בניין מאלוהים, בית נצחי בשמים, שלא נבנה בידי אדם."

אנו מתכנסים כאן לזכרם של עשרים ילדים יפים וששה מבוגרים מדהימים. הם איבדו את חייהם בבית ספר שיכול היה להיות כל בית ספר; בעיירה שקטה מלאה באנשים טובים והגונים שיכולה להיות כל עיירה באמריקה.

כאן בניו טאון, אני בא להציע אהבה ותפילות של אומה. אני מודע מאוד לכך שמילים בלבד אינן יכולות להתאים למעמקי צערך, והן גם אינן יכולות לרפא את ליבך הפצוע. אני רק יכול לקוות שזה יעזור לך לדעת ש אתה לא לבד בצערך; שגם עולמנו נקרע לגזרים; כי בכל רחבי הארץ הזו שלנו, בכינו איתך, משכנו את ילדינו בחוזקה. ועליכם לדעת כי כל מידת נוחות שאנו יכולים לספק, אנו נספק; כל חלק של עצב שנוכל לחלוק אתכם בכדי להקל על העומס הכבד הזה, אנו נשא זאת בשמחה. העיר התחתית - אתם לא לבד.

עם התפתחותם של הימים הקשים הללו, גם אתם השראתם לנו עם סיפורי כוח ונחישות והקרבה. אנו יודעים שכאשר הגיעה סכנה לאולמות סנדי הוק היסודי, צוות בית הספר לא נרתע, הם לא היססו. ומרי שרלאך, ויקי סוטו, לורן רוסו, רייצ'ל דיווינו ואנה מארי מרפי - הם הגיבו ככולנו מקווים שנוכל להגיב בנסיבות כל כך מפחידות - באומץ ובאהבה, לתת את חייהם כדי להגן על הילדים בטיפולם.

אנו יודעים שהיו מורים אחרים שהתבצרו בכיתות ושמרו על יציבות לאורך כל זה, והרגיעו את תלמידיהם באמרו "חכו לחבר'ה הטובים, הם באים"; "תראה לי את החיוך שלך."

ואנחנו יודעים שהחבר'ה הטובים הגיעו. המגיבים הראשונים שברחו למקום, עזרו להנחות את מי שנמצאים בדרכם של נזק לביטחון, ולנחמו את הנזקקים, כשהם מחזיקים את הלם והטראומה שלהם בעצמם מכיוון שהיה להם עבודה לעשות, אחרים היו זקוקים להם יותר.

ואז היו הקלעים של תלמידי בית הספר, עוזרים זה לזה, אוחזים זה בזה, מצייתים בצייתנות להוראות בדרך שילדים צעירים עושים לפעמים; ילד אחד אפילו מנסה לעודד מבוגר באומרו, "אני מכיר קראטה. אז זה בסדר. אני אוביל את הדרך החוצה." (צחוק.)

כקהילה, אתה השראת לנו, ניו טאון. לנוכח אלימות בלתי ניתנת לתיאור, לנוכח הרוע הבלתי נתפס, חיפשת אחד מהשני, ודאגת אחד לשני ואהבת אחד את השני אחרת. ככה תיזכר ניוטאון. ועם הזמן, וחסדו של אלוהים, האהבה הזו תראה אותך.

אבל אנו, כאומה, נותרנו עם כמה שאלות קשות. מישהו תיאר פעם את השמחה והחרדה של ההורות כמקבילה לכך שהלב שלך נמצא מחוץ לגופך כל הזמן, להסתובב. עם הזעקה הראשונה שלהם, זה הכי חלק יקר וחיוני מעצמנו - ילדנו - חשוף לפתע לעולם, לתקלות או לרשעות אפשריות. וכל הורה יודע שאין דבר שלא נעשה כדי להגן על ילדינו מפני פגיעה. ובכל זאת, אנו גם יודעים שעם זה הצעד הראשון של הילד וכל צעד אחר כך הם נפרדים מאיתנו; שלא נהיה - שלא נוכל תמיד להיות שם בשבילם. הם יסבלו ממחלות ומכשולים ולבבות שבורים ואכזבות. ונלמד שהתפקיד החשוב ביותר שלנו הוא לתת להם את מה שהם צריכים כדי להיות עצמאים. ומסוגל ועמיד, מוכן להתמודד עם העולם ללא חשש.

ואנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לעשות זאת בעצמנו. זה בא לידי ביטוי בנקודה מסוימת בה אתה מבין, לא משנה כמה אתה אוהב את הילדים האלה, אתה לא יכול לעשות זאת לבד. התפקיד הזה של שמירה על הילדים שלנו בטוח, וללמד אותם היטב, זה דבר שאנחנו יכולים לעשות רק יחד, בעזרת חברים ושכנים, עזרה של קהילה ועזרת אומה. ובדרך זו אנו מבינים שאנו נושאים באחריות לכל ילד מכיוון שאנחנו סומכים על כל אחד אחר שיעזור לדאוג לשלנו; שכולנו הורים; שכולם ילדינו.

זו המשימה הראשונה שלנו - טיפול בילדים שלנו. זו העבודה הראשונה שלנו. אם לא נעשה את זה נכון, אנחנו לא מקבלים שום דבר נכון. ככה, כחברה, נשפט אותנו.

ובאותה מידה, האם אנו יכולים לומר באמת, כאומה, כי אנו עומדים בחובותינו? האם אנו יכולים לומר בכנות כי אנו עושים די כדי לשמור על ילדינו - כולם - מפני נזק? האם אנו יכולים לטעון, כ לאום, שכולנו יחד שם, ליידע אותם שהם אהובים, וללמד אותם לאהוב בתמורה? האם אנו יכולים לומר שאנחנו באמת עושים מספיק כדי לתת לכל ילדי המדינה את הסיכוי שמגיע להם לחיות לבלות את חייהם באושר ובמטרה?

הרהרתי בנושא בימים האחרונים, ואם נהיה כנים עם עצמנו, התשובה היא לא. אנחנו לא עושים מספיק. ונצטרך לשנות.

מאז שהייתי נשיא, זו הפעם הרביעית שאנו נפגשים כדי לנחם קהילה מתאבלת שנקרעו על ידי ירי המוני. הפעם הרביעית שאנו מחובקים ניצולים. הפעם הרביעית מנחמת את משפחות הקורבנות. בין לבין התרחשה סדרה אינסופית של ירי קטלני ברחבי הארץ, דיווחים כמעט יומיים על קורבנות, רבים מהם ילדים, בעיירות קטנות ובערים גדולות בכל אמריקה - קורבנות אשר - רוב הזמן, אשמתם היחידה הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

אנחנו לא יכולים לסבול את זה יותר. טרגדיות אלה חייבות להסתיים. ולסיים אותן, עלינו להשתנות. נאמר לנו כי הגורמים לאלימות כזו הם מורכבים, וזה נכון. אין חוק אחד - שום מערכת חוקים לא יכולה לבטל הרוע מהעולם, או למנוע כל מעשה אלימות חסר הגיון בחברה שלנו.

אבל זה לא יכול להיות תירוץ לחוסר מעש. בטח, אנחנו יכולים לעשות יותר טוב מזה. אם יש אפילו צעד אחד שאנחנו יכולים לנקוט כדי להציל ילד אחר, או הורה אחר, או עיר אחרת, מהאבל שביקר בטוסון, ואורורה, ואוק קריק, וניוטאון, וקהילות מקולומבין ועד בלקסבורג לפני כן - אז בוודאי מוטלת עלינו חובה לנסות.

בשבועות הקרובים אשתמש בכל הכוח שיש למשרד זה כדי להעסיק את אזרחיי - מאכיפת החוק לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש להורים ומחנכים - במאמץ שמטרתו למנוע טרגדיות נוספות כמו זו. כי איזו ברירה יש לנו? איננו יכולים לקבל אירועים כאלו כשיגרה. האם אנו מוכנים לומר שאנו חסרי אונים אל מול הקטל שכזה, שהפוליטיקה קשה מדי? האם אנו מוכנים לומר כי אלימות כזאת שנצפתה על ילדינו שנה אחר שנה אחרי שנה איכשהו המחיר של החופש שלנו?

כל הדתות בעולם - כל כך הרבה מהן מיוצגות כאן היום - מתחילות בשאלה פשוטה: מדוע אנחנו כאן? מה נותן לחיים שלנו משמעות? מה נותן למטרה שלנו? אנחנו יודעים שהזמן שלנו בכדור הארץ הזה חולף. אנחנו יודעים שאנחנו יהיה לכל אחד חלקנו מההנאה והכאב; שגם לאחר שנרדוף אחרי איזו מטרה ארצית, בין אם זה עושר או כוח או תהילה, או סתם נוחות פשוטה, אנו, באיזשהו אופן, לא נפסיק את מה שקיווינו. אנו יודעים שלא משנה כמה כוונותינו טובות כולנו מעדים לפעמים, בדרך כלשהי. אנו טועים, אנו נתקשות בתלאות. ואפילו כשאנחנו מנסים לעשות את הדבר הנכון, אנו יודעים שחלק גדול מזמננו יבזבז בגישוש בחושך, ולעתים קרובות אנו לא יכולים הבחין בתוכניות השמימיות של אלוהים.

יש רק דבר אחד שאנחנו יכולים להיות בטוחים בו, וזה האהבה שיש לנו - לילדים שלנו, למשפחות שלנו, זה לזה. החום של חיבוק ילד קטן - זה נכון. הזיכרונות שיש לנו מהם, השמחה שהם מביאים, הפלא שאנו רואים דרך עיניהם, אותה אהבה עזה וחסרת גבולות שאנו חשים כלפיהם, אהבה שמוציאה אותנו מעצמנו, ומחברת אותנו למשהו גדול יותר - אנו יודעים שזה מה שחשוב. אנחנו יודעים שאנחנו ' אני תמיד עושה נכון כשאנחנו מטפלים בהם, כשאנחנו מלמדים אותם היטב, כשאנחנו מפגינים מעשי חסד. אנחנו לא משתבשים כשאנחנו עושים את זה.

זה מה שאנחנו יכולים להיות בטוחים בזה. וזה מה שאתם, תושבי ניו-טאון, הזכרו לנו. כך השראתם אותנו. אתם מזכירים לנו מה חשוב. וזה מה שצריך להניע אותנו קדימה בכל מה שאנחנו עושים, שכן כל עוד אלוהים רואה לנכון להחזיק אותנו בכדור הארץ הזה.

"בואו הילדים הקטנים לבוא אליי, " אמר ישוע, "ואל תפריע להם - כי כזו שייכת למלכות השמים."

שרלוט.דניאל.אוליביה.ג'וספינה.אנא. דילן. מדלן. קתרין. צ'ייס.ג'סי.ג'יימס.גראסה.אמיליה.ג'אק.נואה.קרולינה.ג'סיקה. בנג'מין.אווילה.אליסון.

אלוהים קרא לכולם הביתה. לאלו מאיתנו שנשארו, בואו נמצא את הכוח להמשיך ולהפוך את המדינה שלנו ראויה לזכרם.

יהי רצון שאלוהים יברך וישמור על אלה שאיבדנו במקומו השמיימי. יכול שהוא לחסוך את אלה שעדיין יש לנו בנוחיותו הקדושה. ויכול שהוא יברך וישגיח על הקהילה הזו ועל ארצות הברית של אמריקה. (מחיאות כפיים)

איך אתה מרגיש?

איננו יכולים שלא להסכים עם הנשיא אובמה. יש צורך בשינוי, ואנחנו בהחלט מקווים שהשינוי אכן יבוא. אם כבר, על חייהם שאבדו ב- 14 בדצמבר.

מחשבותינו עוברות למשפחה ולחברים המושפעים מהטרגדיה המחרידה הזו.

מה אתה חושב על נאומו של אובמה, ? האם נראה שינוי?

צפו בדבריה המלאים של הנשיא אובמה להלן:

youtu.be/_V55-ilx6xc?t=2m5s

CNN ➚